Summary of "I survived - The Nazi invasion Max & Zena’s journey"

I survived

The Nazi invasion

Max & Zena’s journey

 Summary by: Nadav Katz

Grade: 8^th grade

סיכום פרק 1

בפרק הראשון אנחנו מקבלים את הרקע של אותה תקופה: היהודים בכל מקום באירופה ניצודים ע''י הנאצים. יש גם את הדמות המרכזית: מקס רוזן בן ה-11. הוא נחוש מטרה להישאר בחיים. הוא נמצא ביער כשכל הדברים מסביבו מתפוצצים, עצים ענקיים בוערים נופלים וקולות ירייה מחרישים את אוזניו. ואז מגיע הפיצוץ הגדול מכל שמעיף את מקס לתעלה בצד הדרך. הוא קם בדיוק בזמן כדי לראות עץ בוער ענקי נופל ישירות עליו.

סיכום פרק 2

בפרק הזה אנחנו רואים שלמקס יש אחות בשם זינה. הפרק מתחיל בזה שרואים אותם הולכים ברחוב החשוך עם החולדות שרצות. הם שניהם לא אכלו כלום כבר יום ואין לאף אחד משניהם כסף. רואים שמקס לא אוהב את החיילים ורוצה להעיף אותם מהעיר שלו אבל הוא גם יודע שזה לא ייגמר טוב. אנחנו מקבלים גם מידע ממקס לגבי היטלר ששלח לכל קצוות אירופה את חייליו הרוצחים כדי שינקו את אירופה מיהודים וישמידו את החנויות שלהם, את ספרי התורה שלהם וכל זכר להם. מקס מספר גם שפולנים אחדים שחיו עם יהודים כמוהו כל חייו גם הצטרפו לכוח הנאצי משנאה או מפחד. בסיפור מתוארת האנטישמיות הנוראה ששרתה באיסטיס, העיירה של מקס וזינה. הנאצים לקחו את אבא שלו (פאפא) והוא לא ראה אותו יותר. יש שמועות על זה שלוקחים יהודים לקרונות ולא שומעים מהם יותר. מקס לא מבין למה זה קרה. ואז הוא נזכר בדודה חנה, הדודה שהוא כל כך העריץ, עם העיניים הכחולות והנוצצות שלה, אמרה לו לפני הפלישה של הנאצים; שהנאצים רוצים לקחת מהם הכל אבל אסור לתת להם את התקווה שלנו. ואז זינה מבחינה ברובין, ציפור מזל כלשהי. מקס מפקפק ב''מזל'' הזה אך גם תוהה לעצמו: איך למרות כל הצער והכאב היא עדיין כל כך אופטימית? ואז הוא מבחין בשיח של פירות בתוך הגטו. הוא נכנס לגטו דרך פרצה וזורק טיפה אוכל לזינה ואז הוא שומע ממאחוריו קולות של חייל גרמני והוא מסתובב בדיוק בזמן כדי לראות חייל נאצי. ואז בשניות אחדות החייל מכה את מקס עם הכת של הרובה שלו בראשו.

סיכום פרק 3

בתחילת הפרק מתרכזים במחשבותיו של מקס: הוא דואג לזינה, הוא לא יודע מה יקרה לה בלעדיו אבל הוא גם דואג לעצמו, כל מי שהנאצים לקחו מעולם לא חזר. ואז מקס נזכר בימים הטובים שלפני המלחמה, שהוא וזינה היו משחקים בבריכה בלי דאגה אחת בראשם. וכשהם היו אפילו צעירים יותר הוא נזכר שהוא וזינה היו משחקים עם פאפא מחבואים ולפעמים כשהם היו מעמיקים יותר מדי לתוך היער הם היו נאבדים אבל תמיד לבסוף פאפא היה בא אליהם עם חיוך על פניו ומוצא אותם. אלה היו הימים הטובים, כשעוד דודה חנה הייתה באה לביקור. על פי הסיפור מקס מעריץ את דודה חנה: היא אחותו הקטנה של פאפא והיא הדודה הכי כיפית של מקס, היא לוקחת אותו ואת זינה לבילויים ואכפת לה יותר מהרפתקאות וספרים מאשר למצוא חתן. הדבר שהיא תמיד רצתה וחסכה אליו כסף היה לנסוע לאמריקה: הוא דמיין אותו, את זינה, את דודה חנה ואת פאפא על ספינה לכיוון אמריקה מפליגים על האוקיינוס הכחול אבל כמו כל דבר אחר הנאצים גנזו את החלום הזה. מקס לא ידע איפה דודה חנה עכשיו. הפעם האחרונה שהוא ידע שהיא בטוחה היה היה יום אחד לפני שהוא עבר לגטו: זו הייתה שעת לילה מאוחרת והוא שמע את דודה חנה ואת פאפא מתלחששים למטה. דודה חנה רצתה שכולם יעזבו לאמריקה ופאפא לא אהב את זה. הוא נזכר ביום שאחרי. הוא בדק בכל מקום איפה דודה חנה אבל לא היה לה שום זכר וכשהוא שאל את פאפא איפה דודה חנה פאפא רק נענע את ראשו בכאב. היא אפילו לא אמרה למקס שלום. ואז הזיכרונות נפסקים כאשר מקס שומע רחש ממאחורי השיחים, החייל הנאצי מסתכל סביב עם עיניו החזיריות ואז מקס רואה את זה: ראש מכוסה תלתלים. הוא מבין שזינה כמו שכל אחות מטורפת מספיק הייתה עושה: דואגת לו ובא להציל אותו אבל גם החייל הנאצי מבחין בזינה, מרים את הרובה, דורך את הרובה ומוכן לירי.

סיכום פרק 4

בתחילת הפרק מקס מנסה למנוע מהחייל לירות בזינה. הוא מסתער וקופץ על החייל, החייל מפיל את נשקו והנשק פולט כדור שפוגע ברגלו של החייל. החייל זועק מכאב ומנסה להגיע לרובה בעודו מקלל את השניים בגרמנית אבל מקס וזינה כבר בורחים מהגטו. הם רצים מלא זמן, דוחפים ענפים וקופצים מעל בורות ואבנים עד שהם רואים שדה חיטה ועוצרים כדי לנוח. מקס וזינה הביסו אותם. הם לא נמצאים עכשיו בתוך תא כלא, הם חופשיים וזה העלה למקס חיוך על הפנים וזיק של התרגשות התעופף בתוך גופו אך נעלם במהרה כשהבין שהם חופשיים בדיוק כמו בגטו. הנאצים שלחו זרועות לכל רחבי אירופה, בשביל יהודי אין לך איפה להסתתר, גם פולנים וגם נאצים היו נגד היהודים ומקס נזכר ביום שהוא, זינה ופאפא הלכו לבית הכנסת ושני נערים פולנים צעירים חלפו על פניהם בעודם מקללים אותם. מקס לא הבין למה הם שונאים אותם. אבל פאפא הסביר לו שהנערים האלה לא חכמים ושלמרות שהיהודים לא עשו כלום, הם שונאים אותנו בגלל שאנחנו שונים אבל מקס לא עדיין לא הבין למה. הנערים האלה בדיוק כמוהו: הם אוהבים בייסבול, טרזן היה דמות הקומיקס האהובה עליהם והם בהו בבנות יפות. למרות שהם היו הולכים לכנסייה בראשון ומקס היה הולך לבית כנסת בשישי שבת אבל הם התחנכו על אותם ערכים של כיבוד האחרים והאלוהים שלך. אבל למרות כל הדומה הזה שהיה בין היהודים לבין הפולנים מקס עדיין יכל לראות פולנים מחייכים כשהצעידו את היהודים לגטו, רבים מהשוטרים הפולנים של איסטיס הצטרפו לכוח הנאצי והיו גרועים אפילו יותר מהנאצים. למקס היה נדמה כי היטלר הדליק את הניצוץ שהבעיר את כל החששות האלו לכעס וזעם כלפי היהודים. ואז אחרי הפלאשבק של מקס, בזמן ההווה, זינה רצתה לעצום את עיניה ולישון ותוך שנייה היא נרדמה. גם מקס רצה לישון אבל הוא היה חייב לשמור על שניהם ולמרות זאת הוא נרדם. הוא חלם שהוא, זינה, פאפא ודודה חנה כולם על ספינה בדרך לאמריקה וכולם על הסיפון מאושרים. אבל פתאום איש זקן גדול קטע את החלום, ורובה בידו ואמר להם לקום.

סיכום פרק 5

בתחילת הפרק רואים שמקס וזינה נפגשו עם איש זקן. הוא היה נראה עובד אדמה קשוח אך עיניו היו מלאות בחמלה ועדינות. החוואי מזרז אותם להסתתר כשקולות של חיילים נאצים נשמעים באופק. הזקן מספר להם שהחיילים הנאצים מחפשים את האנשים שפוצצו את הרכבת. זה העביר במקס ניצוץ של התרגשות. הזקן מזרז אותם לאסם, בעודו אומר להם שהנאצים כבר חיפשו שם אז שם הם יהיו בטוחים. הוא מסתיר אותם מאחורי ערימת החציר ואומר להם להיות בשקט ולא לזוז. כעבור הרבה זמן קולות של חיילים נאצים ממחוץ לחווה צועקים לבדוק בחווה. הדלת של החווה נטרקת וחיילים נאצים, כלבי הרחרוח שלהם והחוואי הזקן נכנסים לחווה. הכוחות הנאצים מחפשים יהודים והזקן מגן על מקס וזינה בעודו מנסה להוציא את הנאצים מהחווה. החיילים הנאצים בהתחלה מנסים למצוא את מקס וזינה אך לא מצליחים, ויוצאים לכיוון השדות בעודם מחפשים יהודים. מקס לא הבין למה הזקן מגן עליהם אבל אז הוא הבין שהוא מהאנשים האמיצים שמחביאים יהודים. ואז קולות של אנשים מהחשכה התחילו לברך את ג'בלונסקי, האיכר ולהלל אותו ואז מסתבר שהאנשים האלה הם אלו שפוצצו את הרכבת. האנשים בהתחלה לא בוטחים בהם אבל מר ג'בלונסקי יוצר להגנתם. ואז אישה יוצאת מבין הצללים ורצה לחבק את מקס וזינה ואז מקס הבין מי הייתה האישה הזאת: דודה חנה.

סיכום פרק 6

בתחילת הפרק אנחנו מתוודעים לאיחוד המרגש של זינה ומקס עם דודה חנה. דודה חנה תוהה איפה אבא שלהם ומקס מספר לה שהנאצים לקחו אותו. לדודה חנה קשה להתמודד עם האמת בעודה מספרת שניסתה לשכנע את אבא שלהם לעזוב איתה אבל הוא סירב להאמין באמת: שהנאצים מרושעים יותר משאפשר לדמיין. ואז מקס הבין שפחדיו העמוקים ביותר קמו לתחייה: כל השמועות ששמע בגטו היו נכונות. ואז מקס הבין מה קרה באותו לילה ששמע אותה ואת פאפא מתווכחים, הוא הבין שהיא רצתה שכולם יעזבו. מקס תהה לאן דודה חנה נעלמה לכל כך הרבה זמן, ודודה חנה מספרת שהיא הצטרפה לפרטיזנים, קבוצה קטנה של לוחמים שנלחמים נגד הנאצים. לא היה להם מעולם סיכוי מול מכונות הירייה של הנאצים או נגד הטנקים שלהם אבל במקום זה הם עשו התקפות קטנות ומהירות: הם פוצצו רכבות עם אספקה, מכונות ירי, טנקים ומדים לחיילים. היא מספרת שיש מאות פרטיזנים שמתחבאים ביער, שלא כולם הם יהודים אבל כל מי שבפרטיזנים נגד הנאצים. בקבוצה שהתחבאה באסם עם דודה חנה כולם היו יהודים: דודה חנה, לב ומרטין ושני אנשים אחרים. היא מספרת שיש הרבה אנשים צעירים ומעט מאוד נשים בקבוצה שלה ושיש להם מחנה רק 15 מיילים מהאסם. דודה חנה השתנתה, מקס חשב, לא רק מבחינה פיזית אלא גם נפשית: היא יותר חדורת מטרה ואמיצה. היא כבר לא הדודה הצעירה וחסרת הדאגות מאיסטיס. היא נלחמת בנאצים! מקס עצמו מפקפק ביכולת של קבוצה קטנה של חיילים להביס את הצבא הענקי של היטלר. אבל אז מקס נזכר בסיפור התנ''כי אהוב עליו: על הילד היהודי דוד והענק גוליית. גוליית היה האויב הגדול ביותר של היהודים ואז הוא הזמין לאתגר את כל היהודים אבל אף אחד לא העז לעמוד מולו. דוד הקטן סירב להאמין בזה ויצא להילחם נגד הבחור הענק. גוליית צחק כשדוד צעד להילחם מולו. אבל אז דוד, שהיה קטן, בלי חרב בלי כלום זרק אבן אל מצחו של גוליית ופגע, גוליית התמוטט ואז דוד לקח לו את החרב של גוליית וכרת את ראשו, והיהודים ניצחו במלחמה ודוד נהיה מלך היהודים. ואז מקס הבחין שדודה חנה היא אמיצה בדיוק כמו דוד המלך. ואז מקס מצא משהו שחשב שאיבד: את התקווה שלו. היו לו עוד מיליון שאלות לשאול את דודה חנה, אבל דודה חנה זירזה אותם לעזוב, את מקס ואת זינה גם. ואז זינה התקרבה ולחשה באוזנו של מקס שהרובין אכן הביא להם מזל בסופו של דבר. מקס ממזמן לא חשב על ציפור המזל הקטנה הזו מהגטו, הוא מעולם לא היה הטיפוס שיאמין לדבר כזה. אולי עכשיו הוא היה.

סיכום פרק 7

בתחילת הפרק כולם מאוחדים סביב שולחן בחווה של מר ג'בלונסקי. על השולחן היה מעט אוכל אבל בשביל מקס וזינה זה היה כמו סעודת חג בשבילם. מרטין ולב גם ישבו סביב השולחן, מסתירים חיוך אל מקס וזינה כאילו היו חלק ממשפחתם. מרטין היה הצעיר בחבורה- הוא היה בן 17 וגדול כמו דוב. לב היה נראה רק כמה שנים יותר מבוגר מדודה חנה, קטן אבל שרירי. המשקפיים המרובעות שלו נתנו לו לוק של תולעת ספרים ביישנית, אבל העיניים שלו היו חזקות, על פי איך שהאחרים הקשיבו לו מקס ראה שהוא המנהיג של החבורה. מר ג'בלונסקי לא היה יהודי או פרטיזני- הוא היה מרגל. הוא עבד על הנאצים שהוא אהב את היטלר והוא נהיה חבר של המפקד של הכוחות באזור אבל בסודיות מוחלטת הוא עזר לפרטיזנים, מחביא אותם באסם או מספק להם אספקה ואוכל. אחרי שמקס וזינה מסיימים לאכול, לב פורס מפה ומראה להם את הדרך שלהם עד למחנה הפרטיזנים. הם גם דיברו על המלחמה, הם הראו למקס וזינה מפה שמראה את הקרבות האחרונים. מקס נפעם, בגטו לא היו מרשים עיתונים או כל דבר אחר. אף אחד בגטו לא ידע כלום על מה שקורה מבחוץ, זה תמיד היה נראה כאילו היטלר מנצח ושהוא יהיה שליט העולם. אבל עכשיו מקס וזינה סוף סוף הבינו- הנאצים מפסידים במלחמה! הנאצים עדיין שלטו בהרבה מקומות אבל כוחות אמריקאים ואנגליים מתחילים להפיג את השליטה הנאצית. הצרות האמיתיות של הנאצים היו דווקא ברוסיה. לב מספר שהנאצים מפסידים במלחמה נגד הרוסים כי אין להם מספיק אספקה( האספקה שלהם גם הייתה על הרכבת) ושהם עלולים להפסיד בקרוב. על הרכבת שהם פוצצו היו טנקי פנצר, טנקים שיכולים להפיל קיר שלם בירייה, כך מקס זכר את הטנקים מטילי האימה. למקס היו סיוטים עליהם. דודה חנה מספרת למקס וזינה שהחבורה הקטנה בלילה שמה חומר נפץ על פסי הרכבת וחיכתה עד שלבסוף הגיעה הרכבת עמוסה בנשק ובאספקה ואז לב הוריד את המתג והמטען התפוצץ. הרכבת ביחד עם כל הנשקים וכל חומר הנפץ וכל האספקה והכל התמוטטו ביחד עם הגשר והעלו עמוד עשן ענקי ושחור שמקס יכל היה כבר לדמיין במוחו. מקס דמיין את הדגל הנאצי שנשרף ואת הגשר שנופל. כל זה נתן למקס ניצוץ של התרגשות אבל גם פחד. הוא חשב שוב על השומרים הנאצים והכלבים שלהם עם השנאה שלהם מתכוננים לנקמה על פיצוץ הרכבת. מקס חשב כמה המסע הזה עלול להיות מסוכן ומפחיד. מקס תהה לעצמו מה עלול לחכות להם שם.

סיכום פרק 8

בתחילת הפרק רואים שהחבורה מתגנבת למחנה הפרטיזנים. דודה חנה דרוכה ומוכנה לירי. רואים שהם מתחמקים מסכנות היער. רק בזריחת השמש הקודמת הם הגיעו לקצה יער לודה. הם מפנים את דרכם דרך שיחים לעולם חדש: עצים ענקיים הקיפו אותם וחסמו את אור השמש לזרזיפי אור קטנים, שורשים הזדקרו מהאדמה הבוצית. מקס נזכר בסיפורי האימה ששמע על יער לודה: על להקות של זאבים ויצורים מפחידים. מקס לחוץ שפתאום יד שעירה תגיח מהצללים ותתפוס אותו. אבל שאר החבורה הבוגרת הלכו בצעדים בטוחים ובקרוב גם מקס יתרגל לחשכה ולזמזום הקולני של חיות היער ולקול הפיצוח של הענפים מתחת לרגליהם. מקס נזכר במשחק המחבואים שהוא וזינה היו משחקים עם פאפא ומקס יכל היה לדמיין את פאפא פתאום מציץ מאחד השיחים כשחיוך גדול מרוח לו על הפנים. החבורה הולכת בצעדים שקטים, מוודאת שלא עוקבים אחריהם. דודה חנה מספרת שבזמן האחרון הנאצים שלחו מטוסים כדי לאתר מחנות של פרטיזנים ופרטיזנים ולהרוג אותם. הרבה מהמחנות כבר הושמדו והרבה נהרגו אבל המחנה של החבורה עוד לא התגלה. לב מספר להם שהמחנה שלהם נמצא באמצע של ביצה על אי ושהם בנו מאין גשר נסתר שלא יכולים לראותו. ואז זינה אומרת למקס בצחוק שזה נשמע כמו סרט אבל מקס קולט שמשהו לא בסדר איתה, הפנים שלה מסובבות בכאב ומקס תוהה אם היא חולה, הרי מחלות היו בכל רחבי הגטו ואנשים רבים מתו בגללם. לבסוף זינה פורצת בבכי ומספרת שזו הרגל שלה ומרס יודע שזה רציני אם זה גורם לה לבכות. החבורה מוצאת מקום ישיבה וכולם מתגודדים סביב זינה. דודה חנה הורידה את המגף של זינה ואז הורידה גם את הגרב הספוגה בדם שלה וחשף את מקור הבעיה. בטנו של מקס התהפכה, העור שלה התקלף והציפורן כמעט נפלה לה מהרגל אבל דודה חנה ושאר המבוגרים נוקטים באסטרטגיית הגנה. כל המבוגרים מראים לזינה צלקות וחתכים גרועים יותר על מנת שזינה תרגיש טוב יותר. דודה חנה חותכת את המגף של זינה והופכת אותו לסנדל מה שמקל על ההליכה של זינה. לפתע קול זמזום מציק לחבורה והקול הזה מתגבר ומתגבר עד כדי שאגה רועמת ואז פתאום מאחורי קול נפץ חזק ואז החבורה מבינה שמפציצים את היער.

סיכום פרק 9

בתחילת הפרק רואים את מקס וזינה מתחמקים מפצצות. מקס וזינה קפצו לתוך תעלה והעשן חונק אותם ושורף בגרונם. מקס מצליח לראות את המטוסים המפציצים. פאפא סיפר לו שהם הכי חזקים מכל המטוסים, יש להם שש מכונות ייריה ויכולים לסחוב עשרות קילוגרם של פצצות. מרטין אומר שהם צריכים לעזוב את היער ודודה חנה מסכימה איתו. לב לא מסכים, ורוצה להישאר שם אבל מרטין תוהה מה יקרה אם הם יפציצו את האי. ללב לא הייתה תשובה אבל דודה חנה מעודדת את את השניים בטענה שהנאצים לא יודעים שהאי בכלל קיים ושהמחנה יהיה המקום הכי בטוח עבורם. השלושה רצים לכיוון המחנה אבל מקס וזינה מתעכבים מאחור בגלל הרגל של זינה.הפצצות המשיכו ליפול ורסיסי עץ בוערים בוערים עפו לכל מקום, אחד כמעט פוגע למקס בעין. מקס מסתכל הביצה המלאה בעצים שבורים ומדמיין לעצמו איזה יצורים מגעילים ורעילים יש בתוך הביצה, אבל כל דבר יהיה עדיף במקום הפצצות. מרטין מזרז את זינה קדימה ומשאיר את מקס מאחור ופתאום מטוס עף נמוך ליד העצים והוא מפיל פצצה. היה נדמה כאילו יד בלתי נראית מעיפה את מקס קדימה, מסתחרר באוויר. פתאום הוא נחת בתוך תעלה בקול ''ספלאש''. הוא ישב שם המום ובדק שכל האיברים שלו עדיין מחוברים אליו ולהפתעתו הם היו. ואז מעליו קול פיצוח חזק הדהד ומקס הסתובב בזמן כדי לראות עץ בוער ענקי נופל ישירות עליו.

סיכום פרק 10

בתחילת הפרק אנחנו רואים שמקס שכוב בתוך תעלה. מקס התהפך במהירות על הבטן כשאפר ולכלוך נכנסים לדרכי הנשימה שלו. התעלה נמוכה מספיק כדי שמקס לא יימחץ אבל הוא גם היה לכוד שם. מקס שומע את החבורה קוראת בשמו והוא מנסה לקרוא להם אך הוא חלש מדי, הוא מנסה לדחוף את העץ אבל זה לא מזיז לעץ והוא מבין שאף אחד לא יכול לעזור לו יותר. מקס פתאום נזכר שלפני שנים הייתה סופת ברקים חזקה ועשרות עצים נפלו ופאפא היה צריך להיעזר בשלושה גברים אחרים כדי להזיז את העץ אז איזה סיכוי היה לו? מקס הבין שמאמציו לא שווים ולרגע אחד חשב שהוא צריך להיכנע לחשכה ולמות אבל קולו שלו מבפנים עודד אותו להמשיך להיאבק. הוא סירב לתת לנאצים לנצח אותו בלי מאבק. הוא חשק את שיניו ואיכשהוא הצליח להתאפס על עצמו. הוא הוציא את אצבעותיו מחוץ לתעלה, מגשש עבור משהו לחפירה והוא מצא אבן מושלמת לחפירה, טיפה חדה בקצה אבל נוחה לאחיזה. הוא לוקח את האבן ומתחיל לחפור כדי לצאת מהתעלה. לבסוף הוא מצליח לחפור טיפה וליצור פתח קטן. אוויר צלול נכנס לתעלה ועוד את מקס להמשיך לחפור. מקס לבסוף עושה פתח גדול מספיק כדי לזחול דרכו. לאחר שזחל החוצה הרגיש כאילו יצא מקברו שלו עצמו. מקס עמד ברגליים רועדות, מנקה אבק מבגדיו ומעריך שהיה שם שעה לפחות. מקס התפלל שהחבורה חיכתה לו אבל הוא היה לבדו. מקס תהה האם הם המשיכו והשאירו אותו למות. אבל בסוף מקס מחליט שלא ולא נכנע לדחף להיכנע ויוצא לחפש אותם. מקס שם לב שהפצצות הפסיקו ליפול ופתאום מקס שומע קול רחש מרחוק: ''רט, רט, רט''. לא היה טעות בכלל, זה היה קולות של מכונות ירייה, מה שאומר שהנאצים צועדים לתוך היער.

סיכום פרק 11

בתחילת הפרק רואים איך מקס מתאמץ להישאר בהכרה ולהישאר חזק. הוא מתאמץ נורא לא לאבד את התקווה. מקס יודע שיש חיילים נאצים שמסתובבים ביער, והוא יודע שבקרוב הם יצעדו בכל רחבי היער. מקס לא יודע איפה השאר ומתחיל לחפשם. הוא ממקד את עצמו ומפקס את חושיו בעודו סורק את השטח מסביבו בחיפושו אחר שאר החבורה. מקס מבחין בשתי צורות גדולות מלפני- חיילים נאצים. מקס מתכוון ללכת אבל משהו עוצר אותו מלעשות את זה והוא מתחבא מאחורי עץ ומשקיף עליהם. אחד מהחיילים היה עם רובה דרוך בעודו צד אחרי יהודים כאילו צד אחרי צבי בציד. מקס עקב אחרי המטרה של הרובה ואז הוא ראה את מרטין וזינה יושבים מאחורי עץ נפול, לא יודעים שהם תחת סכנה. מקס נבהל והתחיל לתהות מה הוא יכול לעשות ואז הוא נזכר באבן, הוא תפס אותה וצעק כדי להסב את תשומת הלב של החייל הנאצי אליו. שני החיילים הנאצים הסתובבו אליו, החייל שכיוון את הרובה היה ענקי; הוא בהה והסתכל על מקס מלמטה בדיוק כמו שגוליית הביט על דוד. הזעם המבעבע שהציף את מקס מקודם חזר ומקס תפס את האבן ובתנופה הרואית העיף אותה למצחו של החייל. החייל צעד אחורה, מבולבל ומסוחרר עד אז מרטין דרך את נשקו וקם על רגליו וירה בחייל. שם היה גם החייל השני ומרטין כיוון את הרובה שלו גם אליו ולחץ על ההדק. האקדח היה תקוע! בזמן שמרטין נאבק ברובה וניסה לתקנו תוך כדי קלות החייל השני פשוט עמד שם והביט במקס. החייל היה קטן ורזה, לא יותר מדי מבוגר ממקס, המדים שלו היו תלויים ברפיון על גופו. הוא הזכיר למקס את חבריו הבוגרים שלו מבית הספר , שהיה משחק איתם. מקס והחייל הצעיר פשוט עמדו שם, בוהים אחד בשני, לא הייתה שום שנאה בעיניו של החייל והוא היה מפוחד ומבולבל כמו מקס ומקס תהה לעצמו האם הם באמת אויבים או שמה השניים פשוט נלכדו שניהם ברשת הרשע הנאצית. מרטין הכין את הרובה שלו ודרך את נשקו וכיוון אותו על החייל. מקס צעק בשלילה על המעשה אבל זה היה כבר מאוחר מדי, הכדור פגע לחייל בחזה אבל כשהוא נפל הרובה שלו ירה כדור. הכדור פגע בצדו של מקס בכאב רב ובשריקה רועמת. מקס בהה בשוק בחור המדמם בצדו. מקס נפל בחולשה על ברכיו. זינה צעקה את שמו אבל קולה רק הדהד במוחו בזמן שהעולם הסתובב סביב מקס ואז התמלא בחשכה. כשמקס התעורר בעפר הוא ראה את מרטין וזינה בוהים בו מלמעלה. שניהם דיברו אליו אך הוא לא היה יכול לשמוע אותם מקס עצם את עיניו המחשבה על היגיעה שהוא הולך למות ועל זה שאולי עדיף לו למות, אבל אז זינה כמו משכה אותו מתוך החשכה הבוצית בה היה שרוי. לקח יום שלם למקס לפתוח את עיניו ולהבין שהוא חזר. והוא לעומת החייל המת עדיין היה בחיים.

סיכום פרק 12

בתחילת הפרק רואים כי מקס חווה מן פוסט טראומה מהירייה. מקס כל בוקר עדיין חשב שהוא באותה תעלה. זה לקח לו כמה רגעים להבין שהוא וזינה בטוחים בתוך בקתה קטנה נסתרת ואיתם 6 גברים פרטיזנים עם רובים לצידם. זינה התכרבלה עם מקס על המיטה מעץ שהיא חלקה עם מקס, ומקס הניח את זרועו על זינה, וזינה לחשה לו שזה קורה היום. כל החבורה בלי מקס וזינה חזרו היום מהמשימה הראשונה מאז המתקפה על היער. החבורה הלכה לכיוון איסטיס לקבל אספקה ממר ג'בלונסקי. מקס וזינה קמים, מקס קם בכאב גדול וזינה עוזרת לו. מקס הסתכל על הצלקת שכבר כמעט הגלידה לגמרי, דר זלמן, הרופא הפרטיזני אמר שלמקס היה המון מזל: הכדור פגע לו בין הצלעות, אם הכדור היה זז טיפה אינצ'ים לכל כיוון בתוך בית החזה מקס היה מת. זינה סיפרה למקס מה קרה כשהיה מעולף: איך מרטין טיפל בו בשטח,  איך הם הלכו בשקט והסתתרו בתוך השיחים אבל מקס לא זכר שמץ כל זה אבל מכיוון ששמע את הסיפור על אותו יום כל כך הרבה פעמים הוא כבר יכל היה לתאר במוחו את התמונה. לאחר שמרטין החליף למקס את החבישה מקס צלע ביחד עם זינה לתוך מכתש גדול שנוצר ע''י אחת מהפצצות שנפלו. הם כיסו את המקום בשיחים כאשר נאצים פטרלו במקום. הם נשארו שם במשך שעות עד שירדה החשכה, מקס חשק את שיניו בכאב ומרטין קרא לרופא בהקדם האפשרי מכיוון שרצה שהשלושה יחזרו למחנה. ואז השלושה יצאו לדרך, מרטין עזר למקס ללכת ואחז בזרועה של זינה והשלושה התהלכו בחשכה ובכל פעם ששמעו צעדים, התחבאו מאחורי עץ. לא הייתה שום דרך להגיע אל הגשר מתחת למים- זה היה במרחק של מייל לפחות. הם יהיו עלולים לחצות את הביצה דרך המים, זה היה החלק האכזרי ביותר עבור זינה: העיניים שלה גדלו עם צל של פחד. המים היו מקפיאים כקרח והעלים של הביצה הדומים לסכינים חתכו דרך בגדיהם. נחשים ויצורים אחרים התלחששו והזדחלו ליד רגליהם אבל נורא מכל היה הבוץ: זינה לפעמים נתקעה וזה לקח את כל כוחו של מרטין למשוך אותה החוצה. לבסוף נהיה מסוכן מדי להמשיך להתקדם בחשכה. הם עצרו ליד אשכול של עצים מתים שהזדקרו מהמים כמו שלדים מסובבים. היער זרח סביבם באופן מפחיד, קולות ירייה הלמו במרחק. אבל אז הגיע הרגע המלחיץ והמפחיד ביותר כשיצור ענקי צף לכיוונם. אבל לבסוף התברר שזה היה דודה חנה ולב שאחזו ענף ענקי. החבורה חיכתה עד שהשמש תזרח ואז התקדמו אל האי. כפי שדודה חנה חזתה, האי חמק מההפצצות. בתוך שניות מקס היה בידיו של דר זלמן שהיה חובש מפורסם לפני שנהיה לוחם. הוא נתן למקס כל סיוע רפואי אפשרי ולמרות כל זה זינה סירבה לעזוב את צדו של אחיה. במשך הימים הבאים , כל פעם שמקס פקח את עיניו הוא ראה אנשים שונים שמביטים עליו מלמעלה בעיניים דואגות ותמיד הפרצוף של זינה היה הקרוב ביותר. בדרך קסומה כל שהיא, בנס, מקס הרגיש טוב יותר לאחר שבועות. במהרה הוא וזינה השתלבו חברתית במחנה. הפעילות האהובה ביותר על השניים הייתה להקשיב לסיפורים של הפרטיזנים מביב למדורה. בדרך כלל הם היו מדברים על שמועות על המלחמה: שהנאצים מפסידים והרוסים דוחפים אותם לאחור. הפרטיזנים דיברו על תקווה לחזור, אבל השאלה הייתה לאיפה או למי היה להם לחזור? ביום למחרת החבורה חזרה מהמסע. מקס וזינה רצו לראות את דודה חנה. ושם היא הייתה: דודה חנה, לב ומרטין והיה שם עוד בן אדם. מקס חשב שהוא הוזה אבל גם זינה זיהתה אותו ובתוך שנייה שניהם צעקו לעבר אביהם, השניים רצו לעברו, מתעלמים מהקור והכאב ברגליים עד שלבסוף היו בתוך ידיו האוהבות. הם אחזו בכל טיפת כוח שנשארה להם. ואז פאפא מספר להם את סיפורו: איך כל מי שהיה בגטו נלקח לרכבות, איך הוא שמע על ההצלה של מר ג'בלונסקי ויצא למסע לחפש אותם. היה להם הרבה במה להתעדכן . השניים לא יכלו לדבר מרוב אושר ושמחה. עד שלבסוף פאפא פתח את פיו ואמר להם:'' אמרתי לכם שאמצא אתכם''.

סיכום פרק 13

בתחילת הפרק אנחנו רואים את מקס, זינה ופאפא על ספינה בדרך לאמריקה, שנתיים אחרי המלחמה. פאפא מחזיק מילון של השפה האנגלית בידו. השלישייה מסתכלים לאופק הרחוק ומחכים בציפייה ליבשה וכולם תוהים בליבם: האם ומתי האם יגיעו לאמריקה? חלפו שנתיים וחצי מאז סוף המלחמה, מאז שעזבו את אותו מקום מקולל, יער לודה שבפולין. היטלר מת, רוב הנאצים כלואים, מיליוני יהודים מתים ורוב אירופה בהריסות שהשארה אחריה המלחמה. גרמניה הופצצה כמעט לגמרי על ידי בעלות הברית. דודה חנה ולב התחתנו והם גרים עם מרטין בישראל בעודם עוזרים להקים את ארץ ישראל; את האומה היהודית! כמו השלושה גם אלפי יהודים נוספים שבאים לתת יד במאמץ. אבל למרות ניסיונות השכנוע של דודה חנה פאפא מחליט שהם עדיין ישוטו לאמריקה מכיוון שהוא מבין את הקושי בלהקים מדינה. מקס שמח בליבו לעזוב את פולין ומתפלל בכל ליבו שלא יחזור לשם לעולם. כל היהודים שגרו באיסטיס או שעלו על רכבות ואפילו הפולנים, כולם מתים. מקס היה עצוב להיפרד מדודה חנה, לב ומרטין. הוא, זינה ופאפא נדדו מעיר לעיר עם עוד אלפי יהודים  שלחלקם אין דבר; לא משפחה, לא בית, לא כלום. בסופו של דבר אחרי שנדדו הרבה זמן הגיעו לתחנת ביניים ברומא ששם היה מחנה פליטים גדול. במחנה הפליטים היו מתנדבים מכל העולם, אפילו מאמריקה. אחת הנשים מאמריקה עזרה לפאפא לנסח מכתב לבן דודו, שאול, שגר באמריקה והוא וכל משפחתו מחכים להם באמריקה. מקס מהרהר במשמעות החיים החדשים שיהיו לו באמריקה. למרות שמקס ידע שמשפחתו עומדות, תומכת לצדו הוא עדיין לא יכל היה להאמין שמשפחתו והוא שרדו. הוא לא רצה להיזכר בתקופה הנוראה הזאת, כשהתמודד מול הרוע, מול הנאצים. כל פעם שחשב על הצלקת הוא היה נזכר בנאצים ובכל הדברים האיומים שהוא עבר וגם להפך. אבל למרות כל הרוע הוא נזכר גם בדברים טובים; הוא נזכר ברע הפגישה עם דודה חנה, ברגע הפגישה עם פאפא ועם מר ג'בלונסקי הוא נזכר בכל ההרפתקאות שלו עם זינה. מקס דמיין את אותו רגע על הסירה כל כך הרבה זמן. מקס ופאפא יושבים מכורבלים בעודם לומדים אנגלית ביחד. ואז זינה מבחינה במשהו באופק וקוראת לשניים בהתרגשות וגם הם באים בריצה ואז הם רואים את אמריקה, הם מסתכלים על עתידם בתור אנשים חופשיים. כי זהו עתידם.

The end